תקציר: חווית "הוא פשוט לא מקשיב לי" נפוצה כמעט אצל כל הורה.
אבל הקשבה אמיתית נוצרת לא מכוח – אלא מחיבור.
כאן תמצאי טיפים פרקטיים ליצירת תקשורת מכבדת, להצבת גבולות בלי עונשים, ולבניית קשר שמזמין שיתוף פעולה.
זה לא שהוא לא שומע – הוא פשוט לא מרגיש שמקשיבים לו
רוב הילדים שומעים אותנו מצוין. אבל הקשבה – אמיתית, עמוקה – לא צומחת מתוך פחד, אלא מתוך תחושת קשר וביטחון.
לפני שנדרוש הקשבה מהילד – עלינו לבדוק: האם הוא מרגיש שמקשיבים לו? האם הקול שלו נשמע בבית?
ילד שלא מרגיש נוכח ומשמעותי – ימצא דרך להשמיע את קולו, גם אם זה דרך התעלמות, סירוב, או התפרצות.
צעקות לא יוצרות הקשבה – הן שוברות את הקשר
כשאנחנו צועקים, אנחנו בדרך כלל מרגישות חסרות אונים. התחושה היא – "ניסיתי הכל, והוא פשוט מתעלם".
אבל בפועל, צעקה היא כמו אזעקה – היא אולי עוצרת את ההתנהגות לרגע, אבל לא פותרת את הסיבה שמאחוריה.
הילד אולי ישתף פעולה מתוך פחד, אבל הוא לא ילמד להקשיב באמת, ולא ירצה לשתף פעולה בפעם הבאה.
אז איך כן גורמים לילד להקשיב?
1. יצירת קשר לפני תוכחה
לפני שאנחנו אומרות – בואי נתחבר. מגע, קשר עין, לשבת לידו.
משפט כמו: "אני רואה שאתה עסוק, אבל חשוב לי לומר משהו…" פותח יותר מלצעוק מהמטבח.
2. שפה שמזמינה שיתוף פעולה
במקום פקודות: "תלבש פיג'מה עכשיו!", אפשר לנסות:
"אנחנו צריכים להתכונן לשינה – איך אתה רוצה להתחיל, פיג'מה או צחצוח שיניים?"
3. גבולות ברורים – בלי איומים
אפשר להציב גבול בנחישות רכה:
"אני לא מרשה לזרוק צעצועים. אני אשמור את הצעצוע הזה עד שתוכל להשתמש בו בזהירות."
4. לשמור על הקשר גם אחרי "לא"
גם כשאנחנו אומרות לא, הקשר חשוב:
"אני רואה שאתה ממש רוצה עוד פרק, ואני יודעת שזה מאכזב כשנגמר. מחר תוכל לצפות שוב."
מה אנחנו מלמדות כשהם לא מקשיבים – ואנחנו כן
דווקא כשאנחנו בוחרות לא להיגרר לצעקות, לא לאיים, אלא לעצור, לנשום, ולהגיב מתוך חיבור – אנחנו מלמדות את הילדים שלנו שיעור חשוב על הקשבה אמיתית, על שליטה עצמית, ועל כוחו של דיאלוג.
לסיום – תני לעצמך קרדיט
אם הגעת לקרוא את השורות האלו, את כנראה אמא שמחפשת לא רק שליטה – אלא קשר אמיתי.
וזה בדיוק הבסיס להורות רגועה, מחוברת, ויעילה באמת.
רוצה לדעת איך ליצור תקשורת מקרבת גם כשאת מותשת וכועסת?
הצטרפי לסדנה הקרובה שלי, "בשביל ההורות" – ותגלי דרך חדשה להגיד "אני כאן, איתך" – בלי לאבד את עצמך.
